הצרכנייה

לפני שהיו סופרמרקטים, מרכזי קניות או משלוחים הביתה - הייתה הצרכנייה. בבני דרור, כמו ביישובים רבים בישראל של שנות החמישים, הצרכנייה לא הייתה רק מקום לקנות אוכל. היא הייתה עורק החיים של הקהילה.

הצרכנייה לא הייתה בבעלות של אף אחד בנפרד, ומי שניהל אותה לא היה בעל עסק שרצה להרוויח - אלא חבר מושב שתורו הגיע. קדנציה של שנה או שנתיים, ואז עובר הלאה לחבר אחר. כך עבד המושב השיתופי: לא שכר עובדים, לא בעלים, לא רווח אישי. האחריות הייתה משותפת, והצרכנייה שיקפה את זה בדיוק.

המגוון לא היה עשיר: זיתים, לחם, גבינה, נקניק אחד או שניים, אבל הצרכנייה לא הייתה רק מה שהיה על המדפים, היא הייתה העורק שדרכו זרמו חיי היישוב.

תיבות הדואר היו ממש בכניסה מתחת לסככה - חברי המושב עצרו בבוקר בדרך לעבודה, ובערב בדרך חזרה. לפעמים השאירו את הקניות בתיבה הפתוחה עד שחזרו מהשדה. האמון היה מובן מאליו.

תחנת ההסעות לבתי הספר עמדה ממש מולה, וגן הילדים היה במרחק הליכה. הילדים בדרך הביתה עצרו לרשום ארטיק, לעיין בלוח המודעות, ורק אז חזרו הביתה. בפורים הפכה הרחבה שמחוץ לצרכנייה לנקודת האיסוף של כל ילדי היישוב - תחפושות, רעש ולהיטות לפני שעלו על ההסעות.

כשהגיעו הסופרמרקטים בשנות התשעים, הצרכנייה איבדה את מעמדה לאט לאט. היא נסגרה, והמבנה עמד ריק שנים ארוכות. כיום פועלת במקום חנות טורקיז, ותיבות הדואר עברו למבנה סמוך. אבל מי שגדל כאן זוכר את הצרכנייה לא כחנות, אלא כמקום שבו המושג "מושב שיתופי" קיבל פנים: כולם בנו אותה, כולם ניהלו אותה, וכולם נפגשו בה