הרפת

הרפת לא ידעה חגים, שבתות או בוקר עצלן. הפרות לא מחכות.

כל יום, פעמיים ביום, בבוקר ובערב, הגיעו החולבים לעמדות החליבה. מכון החליבה פעל במשמעת של שעון - כי פרה שלא נחלבת בזמן חולה, והחלב שלא נאסף מתקלקל.

זו לא הייתה עבודה שאפשר לדחות ליום מחר. הרפת דרשה נוכחות, אחריות ועבודת צוות יומיומית שלא מכירה בתירוצים.

מאחורי המיכון והסדר היה עולם שלם: טיפול בבעלי חיים, הכרת כל פרה לפי אופיה, שמירה על הבריאות של העדר. האנשים שעבדו כאן ידעו שהמושב תלוי בהם - החלב היה מקור הכנסה יציב וחיוני לקהילה כולה.לפעמים שלחו ההורים את הילדים לרפת להביא חלב הביתה. זו הייתה משימה פשוטה על הנייר - אבל לא תמיד כך הסתיימה.

חלק מהילדים חוזרים ומספרים שהגיעו הביתה עם פחות ממחצי ממה שחלבו, מפני שדלי המתכת היה כבד וקשה לאיזון. את החלב שהגיע הביתה היו מרתיחים, וכשהתקרר נוצר עליו קרום שהילדים של אז זוכרים אותו היטב - ורובם בזעזוע מוחלט.

עם השנים השתנה הענף מהיסוד. החלטות מדיניות, שינויים כלכליים וריכוז ייצור החלב ביחידות גדולות יותר הובילו לסגירת רפתות בכל הארץ - ובני דרור לא היו יוצאי דופן.

הרפת נסגרה, המבנה עומד נטוש. אבל מי שעבד כאן, או גדל לידה, עדיין זוכר: את קצב המכונות, את הריח ההחריף והאורגני שאפף את המושב, ואת התחושה שיום העבודה מתחיל לפני שכולם התעוררו.